בס"ד

אסיסט אולימפי 2: נבחרת ג'מייקה

ברשימת הכישלונות המפוארים של החלומות מצויות הנבחרות הבאות:

אליפות עולם – 98', 02', 06'.

אולימפיאדה – 04'.

מה המשותף לכל הקבוצות האלו? (אין)שיטת המשחק ושחקני הפנים.

אם שיטת המשחק הייתה בואו נשחק FREESTYLE בסגנון ה'אולסטאר' ומה שיהיה יהיה, המסקנה הכואבת והמשפילה הייתה אחת: זה כבר לא מספיק.

המשותף לדאנקן, KG, האווארד הצעיר, בוזר, סטודמאייר, אוקאפור, ג'רמיין אוניל, בן וואלאס, בראד מילר, הגבוהים המצוינים שלא הצליחו להביא מדליית זהב, הוא אחד – הם לא מסוגלים לקלוע מ-3.

הכישלון היה מהדהד ודרש בדק בית.

הדבר העיקרי שהשתנה זה הגישה. במקום לנסות ולהתעקש שהאמריקאים הם הכי טובים בכל מה שקשור לכדורסל קרי – להעמיד את השחקנים הכי טובים בכל עמדה ולחשוב שזה יספיק הם סוף סוף עשו את מה שהם הכי טובים בו – נבחרת ריצה.

בדומה לבולט, בלייק ויתר הרביעייה המדהימה שלהם אי אפשר להשיג את הנבחרת הכדורסל האמריקאית בריצה. החלומות נראו באליפות כמו נבחרת ג'מייקה. המהירים ביותר עלי אדמות.

תארו לכם גמר ריצת 100 מ' לשחקני הכדורסל באולימפיאדה. למישהו יש ספק שלא יגיעו לעמדת הזינוק 8 שחקנים שכולם מנבחרת הכוכבים והפסים?

שביל 1 – פול

שביל 2 – KD

שביל 3 – ווסטברוק

שביל 4 – לברון

שביל 5 – ברייאנט

שביל 6 – הארדן

שביל 7 – אנטוני דיוויס

שביל 8 – איגואדלה

שאלה מס' 1 לצופים – מי מנצח? (לדעתי ווסטברוק).

אז שחקני הפנים של החלומות יצרו שתי בעיות:

1. הם לא שמרו טוב חסימות (P&R) בחילופים. הגבוהים שלהם לא יצאו טוב וחטפו שלשות.

2. הם האטו את משחק ההתקפה. דאנקן אוהב משחק על חצי מגרש שם הוא יכול להתמקם ולשחק גב לסל. שמירה כפולה או אזוריות למיניהן ביטלו את היתרון בצבע והשאירו את הגורל בידי הקלעים, וכמו שאתם יודעים, בשיטת נוקאאוט משחק אחד חלש של הקלעי הבולט שלך (רג'י מילר, פירס, פינלי, אייברסון או מרבורי) והגביע בורח לקבוצה אחרת.

אז איך מצליחים לרוץ, לקלוע מרחוק באופן שיטתי, ומתגברים על בעיית האזוריות?

מעיפים את הגבוהים לספסל (צ'אנדלר) ומשחקים בריצה מטורפת כאשר לפחות 3 קלעים נמצאים בו-זמנית על המגרש.

שימו לב לחמישייה – פול, קובי, לברון, דוראנט וצ'אנדלר.

קובי ודוראנט נחשבים לקלעים בחסד. פול ולברון ישימו את העור בסל אם יישארו לבד. צ'אנדלר הוא החילוף הקבוע הראשון.

ספסל? כרמלו עולה ראשון ועל הידית שלו לא צריך להרחיב. הגבוה המחליף הנוסף הוא קווין לאב.

http://www.youtube.com/watch?v=kstHgDYFiA4

ה'חלומות' זרקו באליפות כמעט 300 שלשות ב-8  משחקים = כ-35 שלשות למשחק. קולטים?? איזה מאמן לא ימרוט את שערות ראשו כשהשחקנים שלו משתוללים מחוץ לקשת? אבל כאן מדובר בשינוי בחשיבה.

כשמדובר בשיטה, ב"אור ירוק" של קואוץ' K, האחוזים בהתאם – 44 זה אחוז מצוין לשלוש.

ה"סמול בול" שהלך מצוין השנה במיאמי והביא אליפות עם הגנת ברזל והתקפות מתפרצות הועתק לחלומות עם שחקנים מוכשרים יותר ועם אותו לברון.

השחקן החשוב ביותר בנבחרת החלומות מבחינה התקפית הוא דוראנט. הוא מסוגל לקלוע ממרחקים עצומים ביחס למגרש האירופי ובהגנה הוא יכול לשחק כגבוה (מס' 4) נוסף ועדיין לשמור בעזרת זרועותיו הארוכות על שחקני פנים שונים.

השחקן החשוב ביותר הגנתית הוא לברון. הוא מסוגל לעשות חילוף בהגנה על כל שחקן, הוא יכול ללחוץ על הכדור וכמובן לעשות את המעבר המהיר מהגנה להתקפה.

האויב הגדול ביותר של נבחרת ארה"ב היה הגנה אזורית. אחרי האליפות הזו ניתן לומר שהאיום חוסל.

ספרד, שהגיעה לגמר, הייתה האנטיתזה המושלמת שלהם. קבוצה מתואמת מאוד התקפית, שומרת אזורית ואיומי ההתקפה העיקריים שלה היו מבפנים – האחים גאסול ואיבאקה.

ע"י הלחץ על הכדור של פול ווסטברוק והמעבר המהיר מהגנה להתקפה, הם ביטחו את היתרון הספרדי במשך מרבית הדק' במחצית השנייה והכריעו את המשחק.

ועכשיו שאלה לצופים – מי הקבוצה שהכי מזכירה לכם את הסגנון הספרדי ב-NBA? רמז: הכוכב הספרדי משחק שם…

ועוד שאלה אחרונה להיום – במידה והקבוצה הזו תיפגש עם מיאמי בגמר מי תנצח? ה"סמול בול" של ההיט או אירופה הקלאסית?

אני לא אוהב את הרעיון לבטל את יתרון האמריקאים ולשלוח שחקנים צעירים. תנו לנו בטורניר אחד (אולימפיאדה או אליפות עולם) פעם ב-4 שנים לחזות בלברון שמוסר לקובי שלא מוסר לדוראנט ויזרוק. או לפול שימסור לכרמלו שלא ימסור גם לאלוהים אם יעמוד פנוי מתחת לסל.